ספרי קודש לעיון והורדה חינם 51,719 Classical Hebrew Books for Free Download
friedbergrambam ספר     הלכות    פרק    הלכה     <<Next הבא   Prev הקודם>>
ולוקח השדות והזיתים והכרמים לעבדיו כשילכו למלחמה ויפשטו על מקומות אלו אם אין להם מה יאכלו אלא משם. ונותן דמיהן. שנאמר ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו:
ולוקח השדות והזיתים והכרמים לעבדיו כשילכו למלחמה ויפשטו על מקומות אלו אם אין להם מה יאכלו אלא משם, ונותן דמיהם, שנאמר ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו. עיין רדב"ז, ובחסדי דוד לתוספתא פ"ד דסנהדרין ה"ג, וכבר כ' כן הרד"ק בשמואל א' פ"ח ט"ו, שבדברי הרמב"ם נתיישב משה"ק תוס' בסנהדרין דף כ: בד"ה מלך מותר, דמ"ט נענש אחאב על כרם נבות, והרי מותר הי' לו מפרשת המלך, ליטול את שדותיכם וכרמיכם וכו', עיי"ש, ולדברי הרמב"ם, הרי אין זה היתר אלא בשעת מלחמה, על הפירות ולא על גוף השדות, והיתה נטילתו שלא כדין, ומש"ה נענש ע"ז, עיי"ש ועיין בהג"מ כאן, אכן בתוס' שם תירצו ע"ז כמה תירוצים, עיי"ש בתירוץ קמא, דמשני דשרי רק ליטול לעבדיו ולא לעצמו, ובתירוץ ב' כ' וז"ל, דבחנם הי' יכול ליקח אם הי' רוצה, אבל כשהי' שואל אחאב שימכרו לו, חשב נבות שרשות בידו לומר לא אמכור, עכ"ד, ואינו מובן, מש"כ בזה תוס' חשב נבותוכו', שהרי באמת בכה"ג אין לו זכות לדעת תוס' בתירוץ זה, ומ"ט תלו זה תוס' במה שחשב נבות, ובתירוץ קמא כ' סתם שבכה"ג אין לו זכות, ולא דנו מצד מחשבת נבות, ומ"ט דנו בזה בתירוץ זה, ועיי"ש בחי' הר"ן שכ' בשם ר"ת כתירוץ זה, וכ', שאם הי' רוצה ליקח בלא דמים הרשות בידו, ואז הי' נבות מורד במלכות, אבל כיון שרצה ליקח בלא דמים, ונבות לא רצה למכור, אין כאן מורד במלכות, עכ"ד, ולא הזכיר כלל מה חשב נבות, וכנ"ל שהעיקר בזה מהו הדין, אכן ברבנו יונה שם, הביא ג"כ תירוץ זה, דכיון שאחאב לא הי' רוצה בלא דמים, לא הי' נבות מורד במלכות, וכ' ע"ז ר"י, דאין זה נכון, כי אין לך מורד במלכות גדול מזה, ואינו מובן כלל, דכיון שאין לאחאב זכות בזה, מ"ט יש בסירובו של נבות משום מורד במלכות, עד כדי כך שאין לך מורד במלכות גדול מזה, וביותר, דמשמע דבכה"ג הו"ל יותר מורד, מאילו לא רצה ליתן בלא דמים, אע"פ שע"ז יש לאחאב זכות מפרשת המלך, ואינו מובן, דאיך יתכן שסירוב על דבר שאינו זכות, הוא יותר מורד במלכות, מסירוב לדבר שיש ע"ז למלך זכות.
והנה בתוס' שם הביאו בקושייתם, את דברי הגמ' בב"ק דף ס:, בקרא דשמואל ב' פכ"ג, ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער, ויבקעו שלושת הגבורים במחנה פלשתים, וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער, עיי"ש מרבנן, ואיתימא רבה בר מרי, דבעי דוד בגדישים דשעורין דישראל, וגדישים דעדשים דפלשתים, אי שרי ליטול גדישים דשעורין דישראל, ליתן לפני בהמתו, על מנת לשלם גדישין של עדשים דפלשתים, ושלחו לי' חבול ישיב גזילה ישלם, אע"פ שגזילה משלם, רשע הוא, אבל אתה מלך אתה, ומלך פורץ לעשות לו דרך, ואין מוחין בידו, וע"ז הק' תוס' כנראה מדבריהם, דמאי מיבעיי"ל לדוד, והרי בלא"ה שרי ליטול מפרשת המלך, אבל א"כ אינו מובן, איך תירצו זה במש"כ דנענש משום שרצה הכרם לעשות בו ע"ז, וכן כ' שם, שליכא נטילה אלא בשדות הרחוקין מן העיר, או בשדה מקנה דוקא, עיי"ש, ול"ש זה בגדיש, ואכתי תיקשי ק' התוס', וכן צ"ע, למש"כ בגמ' ב"ק שם, דעת רב הונא, דמיבעיי"ל בגדישין של ישראל, דהוו מטמרי בהו פלשתים, אי שרי לשורפן, עיי"ש, והרי זה לצורך ישראל הי' ולא לצורך עצמו, ולא גרע מליתן לעבדיו, שכ' תוס' בתירוץ קמא דשרי, וכן ק', דבזה הרי לא הי' בשכר אלא בחנם, ואיך יתורץ זה בתירוץ השני, שכ' דלא שרי אלא בחנם, ועיי"ש בערל"נ, ובת' חיים שאל סי' צ' מש"כ בזה, וכן אינו מובן, שהרי דוד שאל מה הדין בסתם, והשיבו לו שאסור, ואמנם מלך מותר מצד פורץ גדר וכו', וא"כ אדרבא, השיבו לו שמותר מפרשת המלך, ומה הק' תוס' על שאלת דוד, שהיתה על הדיוט, עיי"ש בערל"נ, וכן צ"ב, דמ"ט הק' תוס' רק לדעת רבנן, שהנידון הוא בלהחליף, ולא הק' על דעת ר"ה, שהוא תירוץ קמא בגמ' ב"ק שם, דמיירי על שריפת גדישים שהיו בהם פלשתים, דגם ע"ז יק', דכיון שיכול ליטלם מפרשת המלך, ודאי שיכול לשורפן, ועיין בערל"נ, שפירש דברי התוס' במש"כ מההיא דב"ק, לא כקושי' על שאלת דוד, אלא כק', על עונש אחאב בכרם נבות, לפי"מ שענו הסנהדרין לדוד, דשרי לי' ליטול מצד מלכות, וא"כ ה"ה דשרי לאחאב, ועיקר חסר מן הספר, לפי פירוש זה, וכן לא א"ש התירוץ הראשון שכ' תוס', דפרשת המלך לא שרי אלא ליקח וליתן לעבדיו, דהרי הק' היתה, מדין מלך פורץ לעשות לו דרך וכו', שאינו בפרשת המלך, וס"ל לתוס', דנטילת שדה נבות, הוא ג"כ בגדר זה, ושרי שלא מפרשת המלך, ומה תירצו שמפרשת המלך אין לו ליטול אלא לצורך עבדיו, ובע"כ ק' תוס' היתה על שאלת דוד, וע"ז צ"ע כנ"ל.
והנה הדין המבואר במשנה בסנהדרין דף כ:, דמלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחה בידו, הובא ברמב"ם להלן בפ"ה ה"ג לענין מלחמה, וז"ל שם, ופורץ לעשות לו דרך וכו', ודרך המלך אין לה שיעור, אלא כפי מה שהוא צריך, אינו מעקם את הדרכים מפני כרמו של זה או מפני שדהו של זה, אלא הולך בשוה ועושה מלחמתו, עכ"ד, ועיי"ש בלח"מ שכ' שזה שלא כדברי רש"י במשנה שם, וביבמות דף עו: בד"ה שהמלך, שהנידון הוא לעשות לו דרך קצר מביתו לפרדסו או לכרמו, וכ"כ הרמ"ה בסנהדרין שם כדעת רש"י, ועיי"ש במאירי שכ' כדברי הרמב"ם, עיי"ש, ובסוגיא דיבמות שם מייתי לה לענין דוד, דאם מפרץ אתי מלכא הוא, שהמלך פורץ לעשות לו דרך וכו', ולכאורה מה ענינו למלחמה, ומבואר מזה לכאורה כדעת רש"י, ועיין בגמ' פסחים דף קי., עיי"ש לענין זוגות, דאשמדאי מלכא דכולהו שידא, ממונה הוא אכולהו זוגי, ומלכא לא איקרי מזיק, (ועיי"ש ברשב"ם שכ' דאין רגיל בכך דגנאי הוא לו, ולא חיישינן לזוגות), איכא דאמרי לה, אדרבה לאידך גיסא, מלכא רתחנא הוא מאי דבעי עביד, שהמלך פורץ גדר לעשות לו דרך ואין מוחה בידו, ואם הוא רק במלחמה, ולא זכות תמידית מה ענינו למלכא רתחנא, ולכאורה גם מכאן מבואר כדברי רש"י, ומגמ' ב"ק הנ"ל, כ' הלח"מ שהי' במלחמה, וא"ש לדעת הרמב"ם, עיי"ש, ולכאורה א"ש, בלשרוף גדישין שהי' מענין המלחמה, אבל להחליף כדי ליתן לפני בהמתו, לכאורה אינו ענין למלחמה, ויק' מזה על דעת הרמב"ם, וכן עיקר הענין צ"ע, דלא מצאנו אלא דין מלך פורץ וכו', לעשות דרך ולא בשאר נטילות, דאל"כ, לדעת רש"י לעולם יטול כל מה שרוצה, ומה ענינו לדרך דוקא, וכמו"כ לדעת הרמב"ם, הרי סו"ס נאמר הדין לגבי דרך, ואילו התם בגמ' הרי מייתי מיני' גם נטילת גדישין, ומה ענינו לדרך.
והנה בדברי הרמב"ם כאן לענין נטילת שדות וכרמים לאכילת עבדיו כשילכו למלחמה, כ' הרמב"ם דנותן דמים, ואילו לגבי מלך פורץ וכו', שהוא ג"כ ענין במלחמה, לא כ' הרמב"ם ונותן דמים, ומ"ש, ובת' חיים שאל הק', האיך התירו להחליף, או לשרוף, והרי שרי רק לעבדיו, ובנותן דמים, אכן הרי מבואר שם בגמ', דהוא משום מלך פורץ וכו', ולא משום לקיחת השדות והכרמים, ובמלך פורץ וכו', ליכא דין עבדיו ונותן דמים, אבל צ"ע כנ"ל דמ"ש זמ"ז, ובאמת שם מבואר להדיא, שהנידון הוא לגבי תשלום דמים, דלמש"כ תוס' בב"ק שם בד"ה מהו, שהנידון אם שרי להציל עצמו בממון חבירו, אינו לגבי עצם ההצלה אלא לגבי תשלום, עיי"ש, ובמ"ש שם הרא"ש, וכ"ה להדיא בירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ה, עיי"ש, א"כ הפשיטות במלך היא, שלא לשלם דמים, וכמבואר בדברי הרמב"ם, אבל אכתי טעמא בעי, מ"ש מלקיחת השדות והכרמים, וכן צ"ע, דמ"ט דין מלך פורץ וכו', כתבו הרמב"ם בפ"ה בהל' מלחמה, ואילו נטילת השדות בשעת מלחמה, כתבו הרמב"ם כאן, בפ"ד בהל' זכויות המלך מפרשת המלך, והרי תרוויהו על נטילה בשעת מלחמה הן, ומ"ש שדין זה הוא מהל' מלחמה, ודין זה הוא מהל' המלך, ואע"פ שדין זה נאמר בפרשת המלך, הא גופא תיקשי, דמ"ט דין זה נאמר בפרשת המלך, ודין זה אינו בפרשת המלך.
ונראה, דהנה בספרי פ' שפטים דברים פי"ז י"ט, עה"פ למען ילמד ליראה את ה' וגו' לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם, דריש לדברי תורה שוה לו, ואינו שוה לו לדברים אחרים, מכאן אמרו, מלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו, להרחיב לו אסרטיאות ואין ממחין בידו, דרך המלך אין לו שיעור, וכל העם בוזזים ונותנים לפניו, והוא נוטל חלק בראש, ע"כ, ולכאורה אין כונת הספרי לדין פרשת המלך, שנחלקו תנאים בסנהדרין דף כ:, אם מלך זוכה בו, או שלא נאמר אלא לאיים עליהם, דאל"כ, מ"ט מייתי דוקא הנהו שלא נאמרו כלל בפרשת המלך בשמואל, (ועיי"ש ברבנו הלל, ובפי' תולדות אדם שם שלא כ"כ, אלא פירשו הכונה לפרשת המלך), ועיין בת' הרשב"א ח"ב סי' קל"ד, שהובאה בב"י חו"מ סי' קס"ב, שכ' שהשווקים והרחובות הם למלכים, עיי"ש שכ' גם במלכי ישראל, כי זה משמירת עמו, כדי שלא יזיקו הישראלים הדרים פרוצים לשכונות הנכרים, ויהא בזה נזק למלך, והוא בכלל דין מלך פורץ לו לעשות לו דרך, עכ"ד, ולא הזכיר פרשת המלך, שהרי כ"כ גם במלכי עכו"ם, מצד דיני מלוכה ומדינה, וכן משמע ממתני' דסנהדרין דף כ: הנ"ל, דקתני להנהו ב' דינים של מלך פורץ לו וכו', וכן הא דכל העם בוזזין וכו', ולא תני כל דיני פרשת המלך, ומשמע שאינו ענין לזה, ועיי"ש בעמק הנצי"ב, שהביא מדברי הרשב"ם בב"ב דף צט: בד"ה דרך המלך, שכ' שם, דענין זה נפיק לה מקראי בספרי, ונפיק לה, מדכתיב ולא ירום לבבו מאחיו דרשינן גדלהו משל אחיו, עיי"ש, ומשמע ג"כ שהוא ענין אחר מזכויות דפרשת המלך, אבל אינו מובן מ"ט הנהו דוקא בכלל זה, ולא כל זכויות המלך מפרשת המלך, והיכן מרומז זה מקרא על הנהו דוקא, ועיי"ש בנצי"ב מש"כ בזה עפ"י דרכו, עיי"ש.
ונראה בזה, עפימש"כ הרמב"ם להלן בה"י וז"ל שם, שאין ממליכין מלך תחילה, אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו, עכ"ד, ונראה, דדרשת הספרי הנ"ל קמ"ל, דהא דכתיב לשמור את כל דברי התורה הזאת, ואת החקים האלו לעשותם, קמ"ל קרא, חיוב הליכה ושמירה בדרכי התורה רק על המלך כאדם מישראל, אבל במה שנוגע להנהגות המלוכה עצמה, ילפינן שאינו שוה לו, דרק על עצמו הוא שוה להדיוט, כתחילת דברי הספרי שם, עיי"ש דיליף לפי שמצינו ששוה הדיוט למלך בדברי תורה, יכול ישוה לו בדברים אחרים, ת"ל לשמור וגו', והיינו שבדברים אחרים שהוא עניני המלוכה עצמה, אין הוא בחוקי התורה כהדיוט, ועניני המלוכה הם משפטים ומלחמה, וכנ"ל מדברי הרמב"ם, ואמנם במשפטים, הרי כבר נתבאר בדברנו בכמה דוכתי, שאינו דן לפי דין תורה, עיין במש"כ בפ"א ה"ה, ובפ"ג ה"ז, ושם בה"י, ומנ"ל המקור והכח לזה, ולהנ"ל זוהי דרשת הספרי מהאי קרא, וכמו"כ לענין מלחמות אינו כחוקי מלחמה דעלמא, אלא כוחו לקבוע החוקים לעצמו, שכנ"ל בהנהו, אין המלך משועבד לחוקים המחייבים את מי שאינו מלך, וע"ז מייתי הספרי ממלך פורץ וכו' והא דדרך המלך אין לה שיעור שגם את זה הביא הרמב"ם להלן בפ"ה ה"ג, לענין מלחמה, והיינו שאין לו את הדרך המקובלת במלחמה, אלא הוא קובע החוק לעצמו, כמו שהוא קובע חוקיו במשפטים, ואם רוצה בדרך גדולה, זהו הדרך הנצרךלמלחמה, וכמו"כ פורץ לעשות לו דרך כרצונו, אע"פ שמצד עצמו אפשר ללכת בדרך, גם בלא שיפרוץ לו דרך אחרת, דכנ"ל כוחו הוא לקבוע מהלך המלחמה הנצרך אלי', וזהו ג"כ הדין של נוטל חלק בראש במלחמה, שבכוחו לקבוע סדרי חלוקת השלל לפי רצונו, אחרי שהוא הבעלים על חוקי המלחמה, והשלל בכלל המלחמה הוא, ומש"ה, כשרוצה לעצמו זוהי חלוקת השלל, ונוטל כמו שירצה, ומש"ה פשוט, שאין כאן דין נתינת דמים, אחרי שלפי קביעתו של המלך, זהו מהלך המלחמה, ואין כאן מקום לדמים, ומשא"כ בנטילת מזון לצרכי עבדיו, אינו ענין למהלך המלחמה, ואינו אלא זכות נטילה מפרשת המלך, ולא נאמר אלא זכות כפי' ליטול, ולא זכות ליטול לגמרי, ומש"ה בע"כ לשלם דמים, וכמוש"כ הרמב"ם לעיל בה"ג, לגבי נטילת עבדים ובהמות שנותן דמיהם, ומש"ה כתבו הרמב"ם כאן בהל' זכות המלך מפרשת המלך, ומשא"כ דין מלך פורץ וכו', כתבו בהל' מלחמה, דכנ"ל עיקרו בכח המלך לקבוע דרכי המלחמה, שכך היא המלחמה לפי קביעת המלך, ומש"ה הוא ענין לדברי הרמב"ם בפ"ה, דמיירי שם בהל' מלחמה.
וזה מבואר מסדר דברי המשנה בדף כ:, ומוציא למלחמת הרשות וכו', ופורץ לעשות לו דרך וכו', וכל העם בוזזין ונותנים לו, וכו', דלא מייתי הנהו דינים, בשאר המשניות שהם בדיני מלך, אלא מייתי לה במשנה מיוחדת בהל' מלחמה, דכנ"ל יסוד הדין הוא, שכך היא המלחמה לפי חוקי המלך, וב"ה מצאתי במלבי"ם שם על הספרי הנ"ל, שכ' דהדרשא דספרי קמ"ל, דחוקי המלוכה אינם תמיד עפ"י דיני התורה, עיי"ש, והן הן הדברים שכתבנו, וברוך שכיוונתי.
ומיושב משה"ק לעיל על דברי הרמב"ם, מדברי הגמ' ביבמות דף עו:, דמייתי דין מלך פורץ וכו' ולא מיירי כלל במלחמה, דעיקר הכונה היא, לא לגוף הדין מה שהולך בדרך שפרץ לעצמו, אלא לכח הנותן לו דין זה, שהוא כנ"ל כח מלכות בחוקי מלכות, אע"פ שאינם עפ"י חוקי התורה, ומה שפורץ גדר, הוי זה כל ענין מלכות, שהוא כח שאינו עפ"י התורה דוקא, וכמו"כ א"ש, הא דפסחים דף קי: הנ"ל, דמייתי ממלך פורץ גדר לגבי אשמדאי, דעיקר הכונה היא, שיש בו הנהגה שאינה מקובלת בהנהגה הרגילה, על מה שהוא מלך, וכנ"ל מה"ט במלחמה שהוא מלך ע"ז, אינו פועל לפי חוקי המלחמה הרגילים, וה"ה אשמדאי במלכות על זוגות, אינו לפי היושר והרגיל, ושפיר יש לחשוש מהיזק בכל גווני, כיון שאינו נוהג במלכותו לפי ההנהגה הרגילה, וכמושנ"ת.
והנה במאירי בב"ק דף ס: כ', עמש"כ שם דרך המלך אין לו שיעור, ורשאי לפרוץ גדר וכו', דמ"מ להציל עצמו בממון חברו, או ממונו בממון חברו, ולהחליף בשוויו, אע"פ שאין יד הדין שולטת עליו, אסור לו לעשות כן, ויזהר מדיני שמים, עכ"ד, וצ"ע שבמלך פורץ גדר כ' המאירי שרשאי בזה, ולא כ' ע"ז איסור, ומ"ש באינך, שגם ע"ז אמרו בגמ' שם את הדין של מלך פורץ לו דרך, שע"ז כ' המאירי שאסור, וכן צ"ע, דמ"ש משאר משפטי המלוכה שכ' המאירי בסנהדרין דף כ:, כמ"ד דכל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו, ולא כ' ע"ז איסור, ולמש"כ נראה, דהתם להחליף גדישין, אינו ענין למלחמה, וכנ"ל שלא הי' אלא להאכיל לבהמתו, וגם לשרוף גדיש שיש בו פלשתים, לא מוזכר שם בגמ' שעת מלחמה דוקא, אלא בסתמא נקיט, מהו להציל עצמו בממון חבירו אלא דמ"מ מייתי שם הא דמלךפורץ וכו', דבאמת יש לדקדק, מהו הלשון של מלך פורץ וכו' ואין ממחין בידו, דמה ענין מחאה לכאן, ואם זהו זכותו, פשיטא דאין ממחין בידו, לעשות לפי זכותו, ומהו הדין המיוחד הנוסף, של אין ממחין בידו, ונראה מזה, דקמ"ל שאותו הדין הנותן לו כח לפרוץ וכו', שהוא כנ"ל שאינו תחת חוקי התורה במשפט ומלחמה, נותן לו דין נוסף, לעשות פעולות שיש להם מקום מסויים, אבל אינן עפ"י דין תורה, דמ"מ אין ממחין בידו, אחרי שלענין זה אינו תחת שלטון ד"ת, שמכח זה ימחו וימנעו ממנו ההנהגה עי"ז שאינה עפ"י ד"ת ממש, וזהו הנידון בסוגיא דב"ק הנ"ל שענו לו אבל אתה וכו' ואין ממחין בידו, דאע"פ שהתם כנ"ל, אינו בכוח מלכות, לקבוע הדין כיון שאינו ענין למלחמה, מ"מ יש בו את הדין של אין ממחין, ויכול להחליף ממון ולשלם, אע"פ שאינו עפ"י ד"ת ממש, וכן להציל עצמו בממון חבירו, יש מקום להנהגה זו, ומש"ה אין הוא תחת שלטון הדין תורה, וכמוש"כ המאירי, אבל סו"ס, הוא שלא עפ"י דין, ומש"ה כ' ע"ז המאירי, שאסור לו לעשות כן, ויזהר מדיני שמים, וזהו המבואר בגמ' שם, ולא אבה דוד לשתותם, אמר כיון דאיכא איסורא, לא ניחא לי, עיי"ש בסוגיא בדף סא., ויותר מזה מבואר בירושלמי סנהדרין שם, עיי"ש ובשיירי קרבן שם, והוא כנ"ל, דגם למלך הוי איסורא, ומש"ה לא אבה בזה דוד, וכמבואר בדברי המאירי.
ומעתה נראה, דלמש"כ, הרי פרשת המלך היא מגוף הדין, ודין מלך פורץ וכו', הוא כח לעשות נגד הדין, וס"ל לתוס' בסנהדרין דף כ: הנ"ל, דרק בהנהגה של מלך פורץ גדר, שהוא נגד הדין לא רצה דוד, אבל אם הי' זה מפרשת המלך זהו הדין, ולא הי' דוד מסרב בזה, וע"ז הק' תוס', שאם זכות המלך מפרשת המלך היא, ליטול שדות וכרמים ה"ה שיש לו זכות בגדישי ישראל, ומהנידון של שריפת גדיש שהיו בו פלשתים לא הקשו, שאין כאן נטילה ואינו ענין לפרשת המלך, ורק להחליף שהוא נטילה, הק' ע"ז תוס', דתיפו"ל נטילה מפרשת המלך, שאינו ענין כלל לכוח של מלך פורץ וכו', שכנ"ל ע"ז נאמר שלא אבה דוד לשתותם, (ומשה"ק הערל"נ שבקרא נאמר שדה ולא גדיש, ודאי גדיש ק"ו משדה, אלא שא"א שיהי' זה בקביעות, שע"ז לא נאמר בפרשת המלך רק מעשר מן הזרעים, ועיי"ש בערל"נ), וע"ז תירצו תוס' בתירוץ קמא, דלא שרי אלא ליטול ע"מ ליתן לעבדיו, וע"ז הק' הערל"נ, דלהציל הוי ג"כ לצורך ציבור, ולא גרע מצורך עבדיו, ולמש"כ לעיל מלהציל, בלא"ה לא הק' תוס', וכנ"ל שאין כאן נטילה, ומלהחליף שפיר כ' תוס', שאין זה לצורך עבדיו.
ומש"כ תוס' בתירוץ ב', דשרי בחנם ולא ע"מ לשלם, נראה דמ"מ מדין מלך פורץ לעשות לו דרך וכו', שנת' דין המלך לפעול בממונות בשיש לזה מקום, אע"פ שאינו עפ"י ד"ת ממש, ה"ה כאן, אחרי שיש לו זכות נטילה בחנם, אע"פ שנטילה בשכר אין לו זכות, אבל מ"מ יש לזה מקום, ושוב נאמר ע"ז דין מלך פורץ וכו' ואין ממחין בידו, וכנ"ל בביאור דברי הגמ' בב"ק דף ס:, וזה רק לתירוץ זה שיש לו זכות, ועל ההבדל בין בחנם ובשכר, יש ע"ז דין אין ממחין בידו וכנ"ל, ומש"ה עדיין לא א"ש תירוץ התוס', דסו"ס הי' לו לנבות לשמוע לזה בקול אחאב, ואי שמיעה זו הו"ל מורד במלכות ונתחייב ע"ז נבות מיתה, ומ"ט נענש עליו אחאב, וע"ז הוסיפו תוס', שנבות חשב שרשות בידו לומר לא אמכור, היינו שלא נקט איסור בזה מצד מלך פורץ וכו', ובמילא שלא הי' נבות מורד להתחייב מיתה, ומש"ה נענש עליו אחאב, ולמש"כ הערל"נ, שק' תוס' מסוגיא דב"ק היא, דמ"ט לא הי' לאחאב זכות מצד מלך פורץ גדר וכו', הרי עיקר ק' תוס' היא, מדין מורד על הוראת מלך שיש לו עליו דין של אין ממחין בידו, וודאי הוצרכו תוס' לפרט, מ"ט לא הי' נבות מורד, אע"פ שאין לאחאב זכות בזה מפרשת המלך, אכן גם למש"כ שלא זוהי ק' התוס', מ"מ קשיא קושיא הנ"ל, והוכרחו תוס' לתרץ זה, לפי תירוץ זה דוקא, וכמושנ"ת, וע"ז שפיר תמה רבנו יונה, שאין לך מורד במלכות גדול מזה, דמשמע שהוא יותר מורד, מאילו הי' מסרב לאחאב על מה שהי' לו זכות ע"ז מפרשת המלך, דאמנם כן הוא, דסירוב לזכות המלך מפרשת המלך, הוא פעולה נגד דיני ממונות בעלמא, ואינו נגד המלכות עצמה, אבל נגד הדין של מלך פורץ גדר, הוא נגד כל עיקר המלכות, בזה שאין לו כח מלכות שלא עפ"י ד"ת, ושפיר כ' ע"ז ר"י, שאין לך מורד במלכות גדול מזה, ותוס' אמנם לא כתבו אלא שהי' נבות שוגג בזה. וכמבואר בלשונם, וצ"ע אם בשוגג אין דין מורד במלכות, דלכאורה אורי' שוגג הי', ומ"מ נהרג מדין מורד במלכות, עיין לעיל בדברי הרמב"ם בפ"ג ה"ח, וי"ל.
ובמש"כ תוס', דנענש אחאב משום שרצה הכרם לע"ז, או שאינו מותר אלא בשדות הסמוכין לעיר, שע"ז קשה, דעדיין יק' מההיא דב"ק דף ס: הנ"ל, דמ"ט לא נטל דוד הגדישים משום פרשת המלך, וכנ"ל, בע"כ לומר, דהשתא ס"ל לתוס', שגם זכויות אלו שמפרשת המלך, הוא ג"כ בגדר שנת' בהא דמלך פורץ וכו', שהוא יציאה מהסדר, שיש ע"ז כח למלך, ולא שהוא זכות קבועה ששייכת למלך, ומש"ה כששאל הכרם לע"ז, שוב אין לו זכות ע"ז מפרשת המלך, אחרי שכנ"ל אינו דין קבוע, אלא כח לצאת מן הדין, ואין זה שייך בשרוצה לצאת מן הדין כדי לעשות ע"ז, וכמו"כ מש"כ תוס' לחלק בין שדה מקנה לשדה נחלה, או בין שדות הרחוקים והקרובים הוא ג"כ, כיון שאין זה זכות קבועה בשדות, אלא כח נטילה שלא מן הדין, שבזה שייך לחלק בין שדה מקנה לשדה נחלה, שהיא יותר חשובה אצל בעלי', וכמו"כ בין שדה הסמוכה לשדה הרחוקה, וכיון שכן, במילא מיושב מ"ט לא נטלן דוד, דכנ"ל הרי זה בכלל משנ"ת בדין מלך פורץ וכו', שלא אבה דוד לשתותן לעשות נגד הדין, ומש"ה שפיר מיושב בדבריהם, גם משה"ק מסוגיא דב"ק הנ"ל, ומבוארין היטב דברי התוס', וכן מש"כ תוס' שאחאב לא מלך על כל ישראל, ומש"ה לא הי' לו דין דפרשת המלך ליטול שדות, דתמוה כנ"ל מדוד, שכן הי' מלך כל ישראל, ומה תירצו תוס' ע"ז, אכן להנ"ל, י"ל דהרי בלא"ה כבר כ' הערל"נ שם, עפ"י סוגיא דסנהדרין דף מח:, שהי' לאחאב דין מלך לגבי דין הרוגי מלכות שנכסיהם למלך, עיי"ש שכ' שהוא רק לפרשת המלך, והיינו דנטילת שדות אינו זכות גרידא, אלא כח נטילה שלא בזכות, ואת זה לא הי' לאחאב, וא"כ גם מזה מבואר שהוא נטילה שלא מן הדין, ושפיר מיושב בזה מדוד, שכנ"ל לא רצה ליטול שלא מן הדין, אפילו כשהוא מפרשת המלך.
ועיין בתוס' הרא"ש בסנהדרין שם, שכ' תירוץ קמא שבתוס', דבעי נתינה לעבדיו, והוכיח לה מסוגיא דב"ק הנ"ל, בשאילת דוד, עיי"ש שמזה מוכח, לא כתירוץ שכ' שם לחלק בין בחנם לבשכר, ונראה מזה כמושנ"ת לעיל, שאילו הי' פרשת המלך בבחנם, שוב הי' בזה דין מלך פורץ גדר, והי' משו"ז לנבות, דין מורד במלכות, ולא הי' אחאב נענש עליו, ורק אם אין כלל פרשת המלך בנטילה לעצמו, שוב אין בזה משום אין ממחין בידו, וכמושנ"ת לעיל, וכן מבואר מזה, שאילו הי' זה מפרשת המלך, הי' דוד נוהג בזה, ורק דין מלך פורץ וכו' לא נהג בו דוד, וכנ"ל.