ספרי קודש לעיון והורדה חינם 51,719 Classical Hebrew Books for Free Download
friedbergrambam ספר     הלכות    פרק    הלכה     <<Next הבא   Prev הקודם>>
קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות. או שעשה מלאכה בשבת אין בית דין מצווין עליו להפרישו לפי שאינו בן דעת. במה דברים אמורים בשעשה מעצמו. אבל להאכילו בידים אסור ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהן משום שבות:
קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות או שעשה מלאכה בשבת אין ב"ד מצווין להפרישו לפי שאינו בן דעת, בד"א כשעשה מעצמו אבל להאכילו בידים אסור ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהם משום שבות} עכ"ל. עי' מל"מ שהביא דעת הרשב"א דס"ל דאיסור דרבנן ספינן לקטן בידים, והביא הוכחה דלא כדעת הרשב"א מהא דאיבעי להו ביבמות דף ע"א ע"א דאיבעי להו ערל קטן מהו לסוכו בשמן של תרומה והרי סיכה לזר כפי סברת רוב הראשונים ז"ל היא מדרבנן וקרא דולא יחללו הוה אסמכתא בעלמא עיי"ש, והנה לדעת הרמב"ם לכאורה ליכא להוכיח משם דהרי דעת הרמב"ם הוא לכאורה דסיכה כשתיה הוא מדאורייתא עי' רמב"ם ה' תרומות פי"א ה"א וז"ל ניתנת לאכילה ולשתיה ולסיכה שהסיכה היא כשתיה שנאמר ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו עכ"ל, וכ"כ בה' מעש"ש פ"ג ה"י וז"ל מעש"ש ניתן לאכילה ושתיה שנאמר ואכלת וכו' וסיכה כשתיה ואסור להוציאו בשאר צרכיו עכ"ל, וא"כ הרי לסוך ערל קטן הוה איסור דאורייתא ולהכי הוא דמיבעי ליה אי מותר לסוכו והיינו אי הוה ערל, אכן באמת דברי הרמב"ם שם צ"ע מהא דכתב הרמב"ם בה' תרומות פ"י ה"ב וז"ל אחד האוכל דבר שדרכו לאכול ואחד השותה דבר שדרכו לשתות ואחד הסך דבר שדרכו לסוך שנאמר ולא יחללו את קדשי בני ישראל לרבות הסך עכ"ל ומקורו בנדה דף ל"ב עיי"ש, וצ"ע אמאי איצטריך קרא מיוחד לרבות הסך שהוא חייב בקרן וחומש, כיון דסיכה כשתיה הוא מדאורייתא לדעת הרמב"ם כמבואר בפי"א מה' תרומות הנז' דאל"ה הרי אי אפשר להתיר סיכה בתרומה ובמעש"ש וצ"ע, עוד צ"ע מה שכתב הרמב"ם בה' שביתת עשור פ"א ה"י וז"ל וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך בו וכו' שנאמר שבת שבתון שבת לענין אכילה ושבתון לענינים אלו עכ"ל, ועיי"ש במ"מ ובכ"מ בשם הר"ן דכל אלו החמישה עינויים הוא איסור דאורייתא לדעת הרמב"ם [עי' מש"כ בה' שביתת עשור פ"ג ה"ז] וצ"ע אמאי איצטריך קרא דשבתון לרבויי סיכה דאסור ביוהכ"פ הא דעת הרמב"ם דסיכה כשתיה מדאורייתא וצ"ע, עוד צ"ע מה שתמה הפר"ח באו"ח סי' תרי"א על מה שכתב רש"י ביבמות דף ע"ד ע"א בהא דאמר ר"ל אמר ר' סמיא מנין למעש"ש שנטמא שמותר לסוכו, ופרש"י וז"ל ואע"ג דקיי"ל דסיכה כשתיה והוה ליה כמאן דשתי ליה בטומאה עיי"ש, ומבואר דס"ל לרש"י דסיכה כשתיה מדאורייתא, ולהכי הוא דאיצטריך קרא דמעש"ש שנטמא דמותר לסוכו אף דהוה כשתיה בטומאה, ואיך כתב רש"י ביומא דף ע"ד ע"א ד"ה שבתון דמה דילפינן סיכה ביוהכ"פ מקרא דשבתון אינו אלא מדרבנן דאסמכוהו אקרא דשבתון, עיי"ש, עוד צ"ע מש"כ הרמב"ם בפי' המשניות במעש"ש פ"ב מ"ב אהא דתנן ר"ש אומר אין סכין שמן של מעש"ש בירושלים וחכמים מתירין, ופי' שם הרמב"ם דפלוגתייהו הוא דר"ש ס"ל דאסור לאדם שיאמר לחברו בירושלים שהוא מקום מיוחד להוצאת מעש"ש, שימשח אותו בשמן של מעש"ש ושתמשח יד המושחו ותהיה שכרו על המשיכה שמשחו, וזה אינו מותר שישתכר אדם ממעות מעש"ש, וחכמים מתירין זה כי הם אומרים שאין דמים למשיחת יד ואין מקפידין בזה, וע"ז טענו רבנן לר"ש אם הקל בתרומה חמורה לא נקל במעש"ש הקל, והיינו דבתרומה התירו זו המעשה שיתן הכהן לישראל שמן של תרומה וימשח אותו ולא נקפיד במה שבידו מן השמן, אינו דין שנתיר זה במעש"ש הקל שהוא מותר לזרים וכו' וכן אמרו בגמרא מה הקילו בתרומה כהדא דתניא סך כהן שמן תרומה ומביא ישראל ומעגילו על גביו ואינו חושש עכ"ל [עי' מל"מ פי"א מה' תרומות מה שתמה בזה] ומבואר בדעת הרמב"ם דאף דזר אסור בסיכת תרומה, זהו דוקא בסך כל גופו אבל לסוך לכהן בידו שפיר מותר, אף דנמשח ידו בהשמן של תרומה, וצ"ע אמאי מותר דאף דנימא דאיסור סיכה הוא דוקא בסך כל גופו מ"מ גם סיכת ידו יאסר מדין חצי שיעור דהוא אסור מן התורה וצ"ע.
ואשר יראה בזה, דהנה בתו' יומא דף ע"ז ע"א ד"ה דתנן כתבו בשם ר"ת להוכיח דסיכה כשתיה לאו דאורייתא, מהא דאמרו בכריתות דף ז' דכהן שסך בשמן של תרומה בן בתו של ישראל מתעגל בו ואינו חושש, ואי הוה דאורייתא היה אסור בכל ענין אלא ע"כ דאינו אלא מדרבנן עיי"ש, ודברי התו' צ"ע מאי קשיא להו מההיא דכריתות הא שאני התם דמה דמותר לסוך בן בתו ישראל הוא משום דכיון דכבר סך הכהן את עצמו בטלה קדושת התרומה ולהכי הוא דמותר בן בתו הישראל להתעגל בו, אבל אה"נ אם לא נתחללה התרומה בודאי ישראל אסור לסוך בו, וכבר תמה בזה המהר"ם בן חביב שם בתוספת יוהכ"פ, ועכצ"ל בכונתם דס"ל דלגבי סיכה לזרים לא מהני לן כלל הא דנתחללה התרומה, והוא משום דאף דקדושת התרומה כבר נתחלל, מ"מ איסור תרומה לזר לא פקע, [ודלא כדעת התו' במנחות דף ס"ט ע"א ד"ה דבלע, ועי' מש"כ לעיל פט"ו הי"ב], ולהכי אי הוה ס"ל דסיכה כשתיה מדאורייתא לא היה מותר לישראל להתעגל בו, וע"כ דסיכה כשתיה אינו אלא מדרבנן, וכל חיוב חומש דאיכא אסיכה הוא רק מדרבנן, כמו שכתבו בתו"י ביומא דף ע"ו ע"ב ד"ה והא, וכ"כ בתו' נדה דף ל"ב ע"א ד"ה וכשמן, ולכן שפיר י"ל דאחרי שנתחללה התרומה לא גזרו ביה רבנן, ולפי"ז צ"ע דעת הרמב"ם דלדידיה דסיכה כשתיה מדאורייתא איך אמרו בכריתות דאחר שנתחללה קדושת התרומה מותר לזר לסוך בו דאיסור תרומה לזר להיכן הלך וצ"ע, [ולמש"נ לעיל בפט"ו הי"ב דדעת הרמב"ם כתו' במנחות מיושב], והנראה בזה, בדעת הרמב"ם דמה דס"ל דסיכה כשתיה מדאורייתא אינו לגבי איסור זרות, אלא כל הנדון הוא רק מצד חפצא דתרומה דניתן לאכילה ולשתיה, ואיכא הלכתא בתרומה דצריך להאכל כדרך שדרכו לאכול ואסור לשנותן שלא כדרך אכילה וכמש"כ הרמב"ם בה' תרומות פי"א ה"א, וע"ז הוא דנתחדש דסיכה הוה כשתיה והוה דרך אכילתו בכך, וגם זהו יסוד קדושתה דצריך הכהן לאוכלה בקדושת תרומה, ואמרינן בפסחים דף ע"ב דאכילת תרומה ע"י הכהן איקרי עבודה, ולהכי כשזר סך בשמן של תרומה הוא מפקיע מצותה שצריך הכהן לסוך ולא זר, ולהכי לא נזכר ברמב"ם שזר הסך במזיד חייב מיתה בידי שמים, ורק לדין חומש נתרבה, ומכיון שכן כל הנדון בזר שסך בשמן של תרומה אין בו איסור זרות אלא כל איסורו מצד הפקעת מצותה של התרומה דצריך שיסוך בה כהן ולא ישראל, ולהכי שפיר אמרו בכריתות דהיכא דהכהן כבר סך בה את עצמו ונעשית מצותה אשר צריך להעשות בה שפיר מותר לישראל אח"כ לסוך את עצמו, וכן הוא נמי דעת התו' דאיכא דין סיכה כשתיה מדאורייתא לגבי הא דהוה דרכו בכך דאל"ה גם הכהן לא היה לו היתר לסוך עצמו בשמן של תרומה, דאי לא הוה כשתיה הרי לא נתנה תרומה אלא לאכילה ושתיה ולא לסיכה, אלא דתו' דנו אי איכא דין שתיה כאכילה מדאורייתא לגבי איסור זרות, וע"ז הוא דהוכיחו מההיא דכריתות, דאי הוה דאורייתא לגבי איסור זרות איך רשאי בן בתו ישראל להתעגל בו, דאף דנתחללה קדושתה, מ"מ איסור זרות בתרומה להיכן הלך, ובהכי יתיישבו דברי התו' שם ביומא דכתבו להוכיח מההיא דכריתות דסיכה לאו כשתיה מדאורייתא, ותמה מהר"ם בן חביב דא"כ מה פרכינן התם בכריתות על מה דתני דכהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו, מהא דתניא כ"ג שנטל משמן המשחה ונתן על גופו חייב, הא התם הוה איסור סיכה דאורייתא וכדכתיב על בשר אדם לא ייסך, ולכן אף שכבר נתחלל מ"מ איסור קודש איכא, משא"כ בתרומה דכל דינא דסיכה כשתיה הוא רק מדרבנן עיי"ש, ובמנחת חינוך מצוה רע"ט כתב שהיא תמיהא גדולה על ר"ת עיי"ש, ולפימש"נ מיושב היטב, דקו' הגמרא היא דאף דלגבי איסור זרות ליכא דינא דסיכה כשתיה מדאורייתא, מ"מ יאסר לסוך מצד עצם החפצא של התרומה שאינה מתקיימת בה מצותה אלא באכילה דכהן או סיכה דכהן שזוהי מצותן, וע"כ דאחרי הסיכה אמרינן דכבר נפקעה קדושתן, א"כ גם בשמן המשחה נמי נימא דפקעה קדושתן וגם לזר יהא מותר, וע"ז משני הגמרא דשאני בשמן של תרומה דכבר נעשית מצותן דהיינו שהכהן נשתמש בה בסיכה, ולכן אין כאן איסור מצד הפקעת מצותה, משא"כ בשמן המשחה דלא נעשית מצותה כדמשני התם, ומ"מ הוכיחו התו' שפיר דסיכה לאו כשתיה מצד איסור זרות, דלאיסור זרות לא היה מהני כלל מה דנעשית מצותן בשמושה, דמ"מ אסור בסיכה לזר מצד איסור זרות, וע"כ דלגבי איסור זרות לא נאמרה כלל דסיכה כשתיה, ומה דכתבו התו' דמה דחייבין חומש בזר האוכל תרומה הוא רק מדרבנן, הוא משום דס"ל לתו' דמצד דמפקיע קדושת התרומה ליכא חיוב חומש, אלא מצד איסור זרות, דהרי אמרו בשבת דף ס"ט ע"ב דמיתה דתרומה במקום כרת עומדת וחומש במקום קרבן קאי, הרי מבואר דחיוב חומש הוא על איסור זרות, משא"כ דעת הרמב"ם דאף דסיכה כשתיה לא נאמר לגבי איסור זרות, מ"מ חיוב החומש עבור סיכת זר, אינו מדרבנן, אלא דס"ל דגם על הפקעת מצות אכילת התרומה או סיכת התרומה ע"י כהן, נמי איכא חיוב חומש, אי הוה ההפקעה ע"י סיכה דהוה כשתיה, ואף דבשבת דף ס"ט מבואר דחומש במקום קרבן קאי, ומבואר דחיוב חומש הוא מצד איסור זרות, ס"ל להרמב"ם דתרתי דיני חומש איכא, א) מצד איסור זרות, ב) מצד הפקעת קדושת ומצות אכילת התרומה ע"י הזר, וזהו גופא נתחדש לן מקרא דולא יחללו לרבות את הסך, דאיכא גם חיוב חומש מצד הפקעת קדושת ומצות אכילתה דתרומה ע"י כהן, ולפי"ז מיושב היטב מה דתמהנו אמאי איצטריך קרא דולא יחללו לרבות את הסך כיון דס"ל להרמב"ם דסיכה כשתיה מדאורייתא, דהרי קרא מחדש לנו האי דינא דאיכא חומש בסיכת הזר אף דליכא מיתה במזיד, והוא מצד חילול והפקעת מצות אכילת וסיכת התרומה ע"י כהן, וכמש"נ, וכן מיושב היטב מה דמבואר בפי' המשניות להרמב"ם סופ"ב דמעש"ש דסיכת דבר מועט מותר לזר בתרומה, ותמהנו דיהיה אסור מצד חצי שיעור, דהרי ביארנו דכל מה דאסור לזר לסוך בשמן של תרומה אינו מצד איסור זרות אלא מצד הפקעת מצותה דתרומה דצריך שיתאכיל או לסוך ע"י הכהן, וא"כ כ"ז שייך בסך כל גופו דאז איכא מצוה דסיכה שיתעביד ע"י כהן, והוא מפקיע מצוה זו, משא"כ בסך בפחות משיעור סיכת גופו בכה"ג לית בה מצות סיכה ע"י כהן כיון דלית בה כדי לסוך כל גופו של הכהן, להכי גם בזר ליכא איסורא מצד הפקעת מצותה ע"י הכהן, עוי"ל כיון דכל איסור סיכה לזר הוא רק משום הפקעת מצותה של התרומה, אבל אין כאן איסור זרות מצד כל זר לא יאכל בו, א"כ הרי אין בו איסור לאו אלא איסורא בעלמא, א"כ לא שייך כלל לאסור מצד חצי שיעור, דהרי כל איסורא דחצי שיעור הוא משום דחזי לאיצטרופי, וכאן אחרי הצירוף לא יהיה אלא איסור בעלמא ולהכי ליכא כאן דינא דחצי שיעור, ואף דכתב הריב"ש בסי' רפ"ז דחצי שיעור גם באיסור דרבנן איכא, דלא כתו' חולין ל"ד ע"ב ד"ה והשלישי, הרי כתב טעמא, משום דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, משא"כ כאן דהוא איסורא דאורייתא ליכא שיעורא דחצי שיעור, וכ"כ הריב"ש שם בסי' רפ"ח גבי טעימה בשאר איסורין דאין לאוסרו מצד חצי שיעור עיי"ש, ומיושב היטב גם מה דתמה הפר"ח בסתירת דברי רש"י במש"כ ביבמות דף ע"ד בזה"ל ואע"ג דקיי"ל דסיכה כשתיה והו"ל כמאן דשתי בטומאה, אף דס"ל לרש"י ביומא דסיכה ביוהכ"פ אינו אסור אלא מדרבנן, דהרי ביארנו דכל דינא דסיכה כשתיה אינו כשתיה ממש דהוא נחשב כשותה, אלא דהוא הלכה בהחפצא דתרומה דאינו מקרי מבטל מצותו ומשום דגם סיכה נכנס לתוך הגוף אבל אין כאן מעשה שתיה, וזהו כונת רש"י דקרא אשמעינן דמותר לסוך בשמן טמא דמעש"ש, משום דזה גופא אשמעינן קרא דסיכה כשתיה אינו משום דאיכא כאן מעשה שתיה, אלא דהוה כשתיה לגבי הא דאינו מבטל מצות אכילה דמעש"ש, אבל לא הוה כמאן דשתי בטומאה וזה גופא אשמעינן קרא וכמש"נ, וכן מיושב היטב מה דתמהנו לדעת הרמב"ם אמאי איצטריך קרא ביוהכ"פ לאסור סיכה תיפוק ליה דאסור מדין סיכה כשתיה, דהרי ביארנו דסיכה כשתיה אינו כשתיה ממש דנחשב כמעשה שתיה, אלא הוה הלכה בהחפצא דתרומה דאינו מקרי מבטל מצות אכילה דתרומה ע"י הסיכה ומשום דגם סיכה נכנס לתוך הגוף ולהכי הו"א דביוה"כ יהא מותר סיכה, ואהא הוא דאיצטריך קרא דשבתון לאיסור סיכה ומשום דסיכה נמי מבטל מצות עינוי [עי' מש"כ בה' שביתת עשור פ"ג ה"ז] ולפי"ז שפיר י"ל דגם לדעת הרמב"ם יש להוכיח מההיא דיבמות דאיבעיא להו אי ערל קטן מותר לסוכו בשמן של תרומה, דגם באיסור דרבנן אסור למיספי ליה לקטן בידים, דהרי גם לדעת הרמב"ם דסיכה כשתיה אינו משום דאיכא כאן מעשה שתיה, והוה כמאכיל תרומה לערל מדאורייתא, אלא נידון כשתיה רק לגבי זה דאין כאן ביטול מצות אכילה דתרומה ע"י הכהן, והכא גם כהן ערל האוכל תרומה מסתבר דמתקיימא מצות אכילה דתרומה, והוה רק איסור אכילה להערל, דהרי ערל אינו זר לגבי תרומה דהרי הוא מאכיל את אשתו ואת עבדיו בתרומה, כדכתב הרמב"ם בפ"ז מה' תרומות הי"ב, והוא רק איסור על הערל שלא יאכל תרומה, ולפי"ז בסך לקטן שמן תרומה אין כאן איסור כלל מה דמפקיע מצות אכילה דתרומה, וכל מה שיש לדון הוא רק מצד איסור מאכיל תרומה לערל ובזה הרי לא נתרבה דסיכה כשתיה, וא"כ אינו אלא איסור דרבנן ומבואר דאפילו באיסור דרבנן אסור למיספי ליה בידים, וכמש"נ, אלא דהרווחנו בזה ליישב שיטת הרשב"א מקו' המל"מ, די"ל דדעת הרשב"א דאף דאין ערל זר, מ"מ כיון דערל אסור באכילת תרומה, ערל האוכל תרומה נמי מקרי מפקיע מצות אכילה דתרומה, דלא הוה מצות אכילת תרומה כתיקונה, ולפי"ז הסך ערל קטן שמן של תרומה אי הוה ערל, אז אין האיסור מה שמכשיל את הקטן, אלא הוא הסך הוא העובר שמפקיע מצות אכילה דתרומה ע"י סיכתו את הקטן, וכמש"נ, אכן הרמב"ם בודאי לא ס"ל כן דערל האוכל תרומה מפקיע את מצות אכילה דתרומה, דא"כ היה צריך הרמב"ם לפסוק דגם ערל האוכל תרומה בשגגה חייב בקרן וחומש לפמש"נ בדעת הרמב"ם דאיכא חיוב חומש גם על הפקעת מצות אכילה דתרומה וכמש"נ, ולפימש"נ דכל יסוד איסורא דסיכה ביוהכ"פ אינו משום דהוה כמעשה שתיה, אלא כל יסוד איסורו משום דמבטל מצות עינוי כיון דהוה הנאה הנכנסת בגוף, יתיישבו דברי הרמב"ם בה' תרומות פ"י ה"ז וז"ל אבל השוגג שאכל תרומה ביום הכפורים וכו' משלם קרן וחומש עכ"ל, ודברי הרמב"ם צ"ע מהא דפסק הרמב"ם שם בהי"א וז"ל ונזיר ששגג ושתה יין של תרומה וכו' משלם את הקרן ולא את החומש עכ"ל, ומקורו מתוספתא דתרומות, ועיי"ש בכ"מ שפי' דטעמא דנזיר ששגג בשתיית יין דתרומה פטור מן החומש, הוא משום דכיון דנזיר אסור ביין אף אם היה חולין לאו שתיה הוא עיי"ש, וכונתו נראה לפי"מ שפסק הרמב"ם בה' מכירה פט"ז הי"ג דמוכר בשר לחברו ונמצא בשר בכור, פירות ונמצאו טבלים יין ונמצא נסך מה שאכל אכל ויחזור לו את הדמים, וכן כל המוכר דבר שאסור לאוכלו מן התורה כך דינו עיי"ש, והוא מתני' בבכורות דף ל"ז עיי"ש, והוא משום דנפשו של אדם קצה במה שאכל איסור ולא נהנה מן האכילה, וה"נ כיון שהתרומה היתה אסורה לו גם מצד נזירות לאו שמיה שתיה, ולהכי הוא פטור מן החומש, וא"כ צ"ע מ"ש אכל תרומה ביוה"כ דכן חייב בחומש אף דאסור ליה האכילה מצד יוהכ"פ, וכבר תמה בזה במנחת חינוך מצוה רפ"א עיי"ש, ואין לומר דחלוק אוכל תרומה ביוהכ"פ, דמצד איסור יוהכ"פ שיעורו בככותבת, ומצד איסור אכילת תרומה שיעורו בכזית, ולכן כשאכל שיעור כזית דתרומה עוד לא עבר אאיסור דיוהכ"פ אלא מצד איסור דחצי שיעור, ולהכי הוא דחייב בחומש, דהרי גם בנזיר ששתה יין הרי מצד איסור אכילת תרומה שיעורו בכזית כמש"כ הרמב"ם בה' תרומות פ"י ה"ב וז"ל וכשם שאכילת תרומה בכזית כך שתיה בכזית עכ"ל, ומצד איסור נזיר הרי שיעורו ברביעית כמש"כ הרמב"ם בה' נזירות פ"ה ה"ב, וא"כ הרי גם בנזיר בשעה שעבר על איסור דשתיית תרומה עוד לא עבר אאיסור נזיר, ומ"ש נזיר ששתה יין דתרומה מאוכל תרומה ביוה"כ וצ"ע, עוד צ"ע עיקר הך הלכתא דנזיר ששתה יין דתרומה פטור מן החומש משום דנפשו קצה בו מצד איסור אחר דנזיר, אמאי לא אמרינן כן בכל אוכל דתרומה גופא דנפשו קצה בו מצד איסור אכילת תרומה, דהרי אכלו בשוגג דאל"ה הרי ליכא כלל חומש, וע"כ צ"ל דשאני מצד איסור אכילה דתרומה דאהכי חייבה תורה, א"כ מה לי שנתערב איסור אחר, דהא חזינן גבי מעילה בשוגג דמשלם קרן וחומש, אף דנתערב בו איסור אחר ולא אמרינן דנפשו של אדם קצה בה מצד איסור האחר, וע"כ משום דבלאו האחר נמי נפשו קצה בה מצד אכילת הקדש גופא ולאו הנאה היא, ובפרט לדעת הרמב"ם בפ"ו מה' מעילה דליכא מעילה בלי הנאה, ואהכי חייבה תורה, ולהכי הה"ד אי נתערב בה איסור אחר, וכדאיתא להדיא בפסחים דף כ"ט דהאוכל חמץ של הקדש מעל אף דנתערב בו איסור חמץ, אף דמיירי התם בשגג גם באיסור חמץ כמבואר בתו' שם ד"ה רבי, וא"כ ה"נ באכילת תרומה יתחייב חומש אף בנתערב בו איסור אחר וצ"ע.
ולכאורה י"ל דשאני מעילה מאכילת תרומה, והוא דבמעילה אין חיובו משום אכילתו או שתייתו את הקודש, אלא משום דע"י אכילתו או שתייתו הוציא את הקודש לחולין, ולהכי אף דנפשו קצה מן האכילה מצד איסור אחר דחמץ, מ"מ הרי הוציאו לחולין ואהכי הוא דחייבו תורה בקרן וחומש, משא"כ באכילת תרומה דכל חיובו מצד אכילתו, ומכיון דנפשו קצה לאו שמיה אכילה, אכן כ"ז א"ש אי נימא דיסוד דין מעילה הוא משום שהוציאו לחולין, משא"כ אי נימא דאדרבה כל דין הוצאתו לחולין הוא ע"י שמעל, א"כ הרי אין המעילה על מה שהוציא לחולין, וכבר חקר בזה באבן האזל ה' מעילה פ"ז ה"י וביאר שם דדעת הרמב"ם דיסוד דין מעילה הוא משום שהוציא מעות הקדש לחולין ולהכי הוא דמעל עיי"ש, וכן הוא דעת רש"י בכריתות דף כ"ז ע"ב בהא דאמרו שם בהפריש בהמה על החלב והביאה על הדם דלא מעל ולא כיפר, וביארו בגמרא דהוא משום דכיון דלא מצי מעיל כפורי נמי לא מכפר, ופרש"י שם ד"ה כיון דלא מצי מעיל דא"י להוציאו לחולין עיי"ש, דמבואר דכל דין מעילה הוא משום שהוא מוציאו לחולין, וכ"כ רבינו גרשון בתמורה דף ל"ד ע"ב ד"ה הכא וז"ל והיינו טעמא דהמועל חייב קרבן מעילה משום דכיון דמעל בה הוציאה לחולין ומשו"ה מביא קרבן מעילה דהוציא הקדש לחולין עיי"ש, אולם כ"ז יתכן ליישב אוכל חמץ של הקדש דשפיר חייב בקרבן מעילה אף דנפשו קצה מצד איסור חמץ, מ"מ הרי הוציאו לחולין, אבל אכתי צ"ע מהא דאמרינן בכריתות דף י"ג ע"ב יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד, והיינו אשם מעילות, והתם הרי בקדשי מזבח מיירי ובקדשי מזבח הרי קיי"ל דיש מועל אחר מועל משום דלא יצאו לחולין וכמו דפסק הרמב"ם בפ"ו מה' מעילה ה"ה עיי"ש, ומבואר דבקדשי מזבח כל דין מעילה שבו אינו משום דמוציאו לחולין, וא"כ אמאי באכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביוה"כ חייב בקרבן מעילה, הרי נפשו קצה מצד איסורים אחרים דחלב ונותר ויוהכ"פ ולאו שמיה אכילה ולא נהנה, ואמאי חייב בקרבן מעילה ומ"ש מנזיר ששתה יין של תרומה וצ"ע.
ונראה לומר, דאף דבקדשי מזבח נתחדש לנו דין מעילה על עצם הנאתו אף שלא הוציאו לחולין מ"מ גם האי דינא דאיכא בקדשי בדה"ב דאיכא קרבן מעילה מצד שמוציאו לחולין, נמי אית בהו, ולהכי באוכל נותר והוא קודש, כיון דאוכלו הרי פקע קדושתו במציאות וכדאמרינן במעילה דף י"ט אהא דילפינן מעילה חטא חטא מתרומה, דפרכינן אי מה חטא האמור בתרומה עד שיצא מן ההקדש לחול, ופרש"י לפי כשאוכל את התרומה הוא מוציאה לחולין מנין המוציא מקודש לקודש עיי"ש, הרי מבואר בגמרא דזר באכילתו את התרומה הוא מוציא את התרומה לחולין אף דתרומה קדושת הגוף יש לה ואין לה פדיון כדאיתא ביבמות דף ע"ג, וכן פירשו תו' מנחות דף ס"ט ע"א ובתו"י ביומא דף פ"א ובר"ש פי"א דאהלות מ"ז דמה דאמרו ביומא דף פ"א דזר שבלע שזיפין של תרומה והקיאן ואכלן אחר ראשון משלם קרן וחומש ושני אינו משלם אלא דמי עצים אין הטעם משום דנתעכלה התרומה, דהא בחולין דף ק"ג ע"ב קיי"ל גבי אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו דחייב ולא הוה עיכול בבליעה לחודיה, אלא הטעם הוא לפי שכבר נתחללה התרומה באכילתו עיי"ש, וכיון דאמרינן אי מה חטא האמור בתרומה עד שיצא מן הקדש לחול ופרש"י באכילתו את התרומה ה"נ באכילתו את הקדש הוא מוציא את הקדש לחול ולהכי שפיר מתחייב בקרבן מעילה באוכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביוה"כ, מדין מעילה של קדשי בדק הבית דהחיוב הוא מצד שהוציא את הקדש לחולין אף דאין כאן הנאה שלימה מצד שנפשו קצה באכילת איסור ואי אפשר לחייב מדין מעילה בקדשי מזבח וכמש"נ, אלא דאכתי צ"ע מה דתמהנו מ"ש אכילת תרומה של זר ביוהכ"פ דחייב חומש, מנזיר ששתה יין של תרומה דפטור מחומש משום דנפשו קצה באכילת איסור וצ"ע.
והנה בחת"ס סי' קכ"ז כתב לחדש דאף דקיי"ל כר"י בחולין דף ק"ג דבכל איסורי תורה חייב על הנאת גרונו ולא בעינן הנאת מעיו, מ"מ ביוהכ"פ גם לר' יוחנן בעינן דוקא הנאת מעיו, כיון דביוהכ"פ בעינן ככותבת משום יתובי דעתא ואין יתובי דעתא בהנאת גרונו לחוד, ולפי"ז מיושב היטב דברי הרמב"ם דלהכי זר האוכל תרומה ביוהכ"פ משלם חומש משום דאיסור אכילת תרומה חל בהנאת גרונו, ונמצא דבשעה שעבר על איסורא דתרומה עוד לא חל עלי' איסורו דיוהכ"פ החל רק בהנאת מעיו, ולא שייך עוד הטענה דקצה באכילת איסור, אולם באחיעזר ח' ג' סי' ס"א תמה על החת"ס מגמרא דשבועות דף י"ג דפרכינן לרבי דס"ל דיוהכ"פ מכפר בלי תשובה כרת דיומא היכי משכחת לה, ומשני דאכל אומצא וחנקתו ומית ופרש"י דלא הוה ליה יומא לכפורי, הרי מבואר להדיא דאע"פ דלא נכנס לתוך מעיו דהרי חנקתו ומ"מ חייב כרת על הנאת גרונו לבד בלי הנאת מעיו, ואף דתו' מפרשי דמת אח"כ אלא דכונת הגמרא משום דיוהכ"פ אינו מכפר אלא עד שתחשך ואין להוכיח משם, מ"מ בהאי דינא אי חייבין ביוהכ"פ על הנאת גרונו לא חזינן דתו' פליגי בזה ארש"י עיי"ש, וא"כ אכתי צ"ע אמאי אוכל תרומה ביוהכ"פ חייב חומש ומ"ש מנזיר ששתה יין של תרומה וצ"ע.
והנראה בזה, דאפילו אי נימא דלא כהחת"ס וביוהכ"פ נמי חייב על הנאת גרונו, והוא משום דגם בהנאת גרונו איכא יתובי דעתיה, מ"מ באוכל חצי שיעור ליכא איסורא אלא בהנאת מעיו, דהנה צ"ע עיקר האי דינא דמבואר בגמרא יומא דף ע"ג ע"ב דלר' יוחנן חצי שיעור אסור גם ביוהכ"פ, צ"ע אמאי אסור כיון דביוהכ"פ בעינן יתובי דעתיה ולהכי שיעורא דיוה"כ הוא ככותבת, וא"כ באוכל חצי שיעור הרי ליכא יתובי דעתיה כלל, והוה כמו עוקר ולא מניח בשבת דליכא איסור מן התורה אפילו לר' יוחנן, ואפי' לשיטת רש"י דס"ל בשבת דף ע"ד דגם במלאכת שבת אסור חצי שיעור, וטעמא דעוקר ולא מניח משום דלא הוה חצי שיעור אלא חצי מלאכה כמש"כ הפמ"ג בפתיחה לה' שבת עיי"ש, וה"נ הכא גבי אכילת יוהכ"פ כיון דבעינן יתובי דעתיה, א"כ באכל חצי שיעור הרי חסר יתובי דעתיה וליכא כלל איסור דאכילה, ועי' מש"כ בה' ברכות פ"ח ה"ח דבעיקר דינא דיתובי דעתיה י"ל בתרי גווני, א) דהוא דין בשיעור דיוהכ"פ דבעינן שיעור אכילה אשר יש בו יתובי דעתיה וכן בשתיה, ולפי"ז היכא דאיכא שיעור אכילה אף דבאכילה זו ליכא יתובי דעתיה לא איכפת לן, ב) י"ל דיתובי דעתיה הוא תנאי בעצם חיוב אכילת יוהכ"פ ולפי"ז שיעור אכילה בככותבת אינו מדין שיעור אלא הוא תנאי בחיוב אכילה, וביארתי שם דפליגי בהא ר"י ור"ל ביומא דף פ"א, דאמרו התם על מתניתין דקתני האוכל והשותה אין מצטרפין מאן תנא אמר רב חסדא וכו' וכן אמר ר"ל במחלוקת שנויה ור' יהושע היא, דתנן כלל אמר ר' יהושע כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין וכו' ור' יוחנן אמר אפילו תימא רבנן ע"כ לא קאמרי רבנן התם אלא לענין טומאה, אבל הכא משום יתובי דעתיה ע"כ, ומבואר דאליבא דר' יוחנן יתובי דעתי' אינו רק הלכה בשיעורין אלא הוא תנאי בעצם חיוב אכילת יוהכ"פ, דהרי אי לא ס"ל כר' יהושע וגם דבר שאין טומאתו ושיעורו שוה מצטרפין, ה"נ אכילה ושתיה מצטרפין ביוהכ"פ ולא חסר בשיעור, וע"כ מוכח דאליבא דר' יוחנן יתובי' דעתי' הוא תנאי באכילת יוהכ"פ, משא"כ ר"ל ס"ל דיתובי דעתא אינו אלא הלכה בה' שיעורין, ולכן הכא דאיכא שיעור מאכילה ושתיה יחד, לרבנן דר' יהושע דס"ל דבכל מקום מצטרף אפילו אין שיעורו שוה, בודאי מצטרף, וע"כ צ"ל דמתניתין דהכא דקתני אין מצטרפין לא אתיא אלא כר' יהושע דס"ל דבכ"מ היכא דאין שיעורן שוה אינן מצטרפין עיי"ש, וא"כ הניחא אי ס"ל כר"ל דיתובי דעתיה הוא הלכה בה' שיעורין דבעינן שיעור אכילה של יתובי דעתיה שפיר י"ל דפחות מככותבת הוה חצי שיעור, אבל לר"י דס"ל דיתובי דעתי' הוא תנאי באיסור אכילה דיוהכ"פ, א"כ באוכל פחות מככותבת לאו חצי שיעור מקרי, אלא אכילת היתר כיון דליכא יתובי דעתיה וא"כ אמאי לר"י חצי שיעור אסור מן התורה ביוהכ"פ וצ"ע, אכן לפימש"נ דאיסור סיכה ביוהכ"פ אינו משום דהוה כמעשה שתיה, אלא כל יסוד איסורו הוא משום דמבטל מצות עינוי, אף דלית ביה מעשה אכילה ושתיה כיון דהוא מהנהו ונכנס לתוך הגוף, לפי"ז י"ל הא דפחות מכשיעור אסור ביוה"כ אף דליכא יתובי דעתי' והוה אכילת היתר, משום דלא גרע מסיכה דאסור כיון דנכנס לתוך הגוף אף דלית ביה יתובי דעתי', אלא דלפי"ז צ"ע לר"ל אמאי ס"ל דחצי שיעור מותר ביוהכ"פ כדאמרו ביומא דף ע"ג, יאסר משום דלא גרע מסיכה דאסור אע"פ דאין בו מעשה אכילה ושתיה, ובאמת בירושלמי פ"ו דתרומות אמרו מודה ר"ל ביוה"כ דהוא אסור, ואפשר דזהו טעמא דירושלמי דר"ל מודה משום דלא גרע מסיכה דאסור כיון שהוא מהנה הגוף ונכנס לתוך הגוף, ונראה דבאמת הבבלי והירושלמי לא פליגי, ומה דאמרו בגמרא דידן דגם ביוה"כ ס"ל לר"ל דחצי שיעור מותר הוא עד דלא הוה ידעינן דאסרינן סיכה ושאר עינויין מקרא דשבתון והוה ס"ל דכל איסורא דסיכה הוא רק מדרבנן, אבל למסקנא דילפינן איסור סיכה מקרא דשבתון אה"נ דגם גמ' דידן סבר דמודה ר"ל ביוהכ"פ דחצי שיעור אסור מן התורה דלא גרע מסיכה, אלא דאכתי צ"ע אי נימא דהגמרא עוד לא ידעה מדרשא דשבתון לאסור סיכה, ולהכי הוא דס"ל להגמרא דלר"ל גם ביוהכ"פ חצי שיעור מותר מן התורה, א"כ תקשי לן לר"י אמאי ס"ל דחצי שיעור אסור ביוהכ"פ, הא בעינן יתובי דעתי' ובפחות מכשיעור ליכא יתובי דעתי' והוה אכילת היתר, והנראה בזה, דהגמרא אכתי לא נחית לסברת ר"י לקמן ביומא דס"ל דיתובי דעתי' הוא תנאי באכילת יוהכ"פ, והוה ס"ל דיתובי דעתי' הוא הלכה בשיעורין וכדס"ל לר"ל, וזהו מה דאמרו הניחא לר"י שפיר י"ל דאסור מדאורייתא, והיינו דנפרש דיתובי דעתי' אינו תנאי באכילה ביוהכ"פ, אבל אה"נ לפי"מ דקיי"ל כסברת ר' יוחנן לקמן דיתובי דעתי' הוא תנאי באכילת יוהכ"פ ע"כ כל איסורא דחצי שיעור אינו אלא משום דלא גרע מסיכה, וכן גם לר"ל אסור מדאורייתא אחר דאית לן ילפותא דסיכה אסורה מדאורייתא מקרא דשבתון ואין מחלוקת בין הבבלי והירושלמי וכמש"נ, מעתה מבואר היטב דעת הרמב"ם במה דפסק דאוכל תרומה ביוהכ"פ משלם קרן וחומש, והוא דכיון דכל איסורא דחצי שיעור ביוהכ"פ הוא משום דלא גרע מסיכה דאסור כיון דנכנס לתוך הגוף, ולכן אפילו לר' יוחנן דס"ל דבכל אכילות אפילו ביוהכ"פ חייב בהנאת גרונו לחוד, כ"ז הוא באוכל כשיעור כותבת, אבל בפחות מכשיעור דלית ביה יתובי דעתי' כל מה דאסור הא משום דלא גרע מסיכה, דנכנס לגוף, ה"נ בפחות מכשיעור בעינן דוקא הנאת מעיו דאז אית ביה כניסה לתוך הגוף, משא"כ הנאת גרונו לא נכנס עדיין לתוך הגוף אלא הוא דרך המעבר לתוך הגוף, ולהכי שפיר אוכל תרומה ביוהכ"פ חייב קרן וחומש, משום דזר האוכל תרומה ביוהכ"פ חל עליה חיובא דאכילת תרומה בהנאת גרונו ואיסורא דחצי שיעור דיוהכ"פ אינו חל עד שמגיע להנאת מעיו, נמצא דבשעת איסורא דאכילת תרומה ליכא נפשו קצה מאכילת איסור דיוהכ"פ משא"כ בנזיר השותה יין של תרומה ב' האיסורים בין של תרומה ובין של נזיר הוא בהנאת גרונו, ונפשו קצה משתיית איסור דנזירות, ואף דאיסור תרומה הוא בכזית מ"מ כבר איכא איסור דחצי שיעור דנזירות ונפשו קצה מאכילת איסור דנזירות וכמש"נ.